התייעצות עצמית

תסריטאים שרוצים להעביר לצופים נקודה בעלילה מורכבת לעתים משתמשים בטכניקה שמכונה 'שבירת הקיר הרביעי'. זה מצב שבו אחת הדמויות 'חוצה את הקווים' מהסרט אל העולם האמיתי ומסבירה לקהל דבר-מה זה או אחר. ומכיוון שהחיים מורכבים הרבה יותר מכל עלילת סרט, ייתכן שגם אנחנו יכולים להפיק תועלת מפאוזה לצורכי הבהרה בסיטואציות שונות הפוקדות אותנו.

אלא שב'סרט' של החיים אנחנו גם הדמות הראשית וגם הצופה. איך עושים את השבירה הזו בין ה'אני' שמתנהל בעולם ובין 'האני' המשקיף על הדברים מהצד? איך מסבירים משהו לעצמנו? וודאי יצא לכם לא פעם לעבור אתגר לא פשוט ולחשוב לאחר מעשה "חבל שלא עשיתי כך וכך… הייתי צריך לומר את זה ואת זה". זה בדיוק השיח שצריך להתנהל בינינו לבין עצמנו, רק בזמן אמת. כאן עולה חשיבותם של שני הרגלים – שיחות עם עצמנו ורגל זריזה על הברקס.

שיחות עם עצמנו הן למעשה דרך לעיצוב חיינו – שם מאושרות כל ההחלטות שלנו איך לפעול וכיצד לנהוג. כשאנו מערבים את ה'אני' המשקיף מהצד אנו יכולים לקבל החלטות שקולות יותר, שכן הוא – כלומר אנחנו – יושב בנוחות מחוץ לסיטואציה ואינו נתון ללחץ הכרוך בה.

וברקסים. כמה חשוב לתרגל עצירה. ה'אני' הרגוע שלנו יופיע מתישהו, אבל אם אנחנו לא מתורגלים בעצירה הייעוץ שלו עלול להגיע מאוחר מדי. כשמשלבים את היכולת לעצור והשיחות עם עצמנו, אנו פותחים מרחב תמרון לקחת שליטה על סיטואציה.

לא משנה אם זה ילד שלא רוצה ללכת לגן, הערה עוקצנית שקיבלנו ממישהו, עקיפה בתור או איש שירות סרבן שנזכר בשיא הלחץ לאמץ סטנדרט בירוקרטי צפון אירופי – לחיצה על הברקס, ושבירת קיר להתייעצות עצמית.

שם, ברגע השקט שבו רק אנחנו ועצמנו נוכחים, שום דבר לא מפריע לנו לשאול את עצמנו – איך אני רוצה שתיגמר הסיטואציה ומה הדבר הבא שצריך לעשות כדי לגרום לכך?