ילדים הם אנשים קטנים ומורים גדולים

14 מאי , 2020
"הילד שלי הוא המורה הגדול ביותר שלי…" סיפר חבר טוב לא מזמן. מכירים את המשפט הזה? חוויתם אותו פעם? ו… האם יכול להיות שהילדים שלנו הם (גם) מורים שלנו? הלא אנחנו אמורים להיות המורים וההורים שלהם… לא?
בוקר אחד, המשיך החבר, הבן שלי אמר שלא בא לו ללכת לבית ספר. אוקיי, שאלתי "לאן בא לך ללכת"? והוא ענה "היום בא לי ללכת לאיבוד". תשובה שהשאירה אותי בלי מילים וברגע הזה, בשנייה אחת – קבלתי את הביטוי "ללכת לאיבוד" כמו שהבן שלי תופס אותו- לא כמדאיג או מדכדך, אלא כמסע של גילוי סקרנות ואי ידיעה. הוא נתן לי שיעור קטן בהיפוך זווית הסתכלות ושינוי פרספקטיבה ופרדיגמה.
למידה היא תהליך אינסופי וסימביוזי. עוצמתה היא בהזנה ההדדית. אתה לא יכול ללמד בלי ללמוד, ולא יכול ללמוד בלי ללמד. יותר מזה – מי שבא רק ללמד ושוכח שהוא גם לומד תוך כדי, מפספס את היכולת להיות נוכח וקשוב באמת. זוהי הוויה שהיא מעבר לתכנית שהייתה לנו בראש, כזאת שיודעת לספוג את ה"כאן ועכשיו", קרי את מה שעולה מהילד \ התלמיד ברגע הזה.
אז מה המפתח?
בקצרה – לזכור שיש לנו מה לתת וללמד ובמקביל להיות קשוב ולנסות להבין מה באנו לקבל בכל מפגש עם הילד. כך נוצר מפגש משמעותי, וכך גם אנו נותנים דוגמא אישית ללמידה חיה. בעקיפין זה עשוי לתרום גם לתחושת ערך עצמי אצל הילד.
עלינו לזכור שמה ששכחנו לעיתים, ילדינו זוכרים.
מה שאיבדנו לעיתים, עוד נמצא אצלם בידיים.
מה שקל להם – לעיתים קשה יותר לנו.
והכי חשוב, כדברי המורה הגדול- יאנוש קור'צאק לזכור ש- "ילדים הם אנשים לכל דבר. רק קצת קטנים. לא פחותים, לא נחותים.. "