הדחף לנצח

שוב אנחנו בבית…מנסים למלא את החלל שנוצר בשגרה ולהעסיק את הילדים. ושוב נשלפים מארון המשחקים כל חומרי היצירה ומשחקי הקופסא לסייע לנו במאמץ.

משחקי הילדים מלבד האתגר הגלום בסוג המשחק, טומנים בחובם עוד אתגר והוא התמודדות עם התוצאה הבלתי מתפשרת – ניצחון והפסד. רוב רובם של המשחקים מבוססים על ההתגייסות של המשתתף לדחף לנצח.

וכשיש מנצחים – בהכרח יש מפסדים. לילדים רבים האתגר הגדול טמון לאו דווקא בהיענות לכללי המשחק או הבנות ההנחיות, אלא בהתמודדות עם התוצאה – האופוריה של הניצחון או התסכול והאכזבה שבהפסד.

מומחים רבים אומרים לנו שההתנסות הזו עבור הילדים היא חשובה כדי לסייע להם לסגל תגובות מווסתות ולהכין אותם “לעולם האמיתי”, בו הם לעיתים יחוו כישלונות והפסדים. המשחקים הללו לכאורה מאפשרים לנו לתרגל איתם את “שריר האכזבה” בתנאים נוחים ותומכים.

אבל השאלה המעניינת פה עבורנו היא האם היחס הבינארי הזה למציאות, אכן תואם את העולם החדש בו אנו חיים? האם המציאות העכשווית היא כזו שכדי להצליח מישהו חייב להפסיד?

במיוחד בעת הנוכחית, אנו עדים לסיפורים רבים של אנשים שלכאורה בחלוקת הקלפים של המזל – קיבלו “יד חלשה” ובכל זאת הצליחו להמציא עצמם מחדש באמצעות מקוריות, עורמה ותחכום ויצאו כשידם על העליונה. השפע הקיים סביבנו, במקרים רבים הוא פונקציה של היכולת לזהות פוטנציאל ולהצליח לסלול נתיב גם כאשר הדרך נראית חסומה.

את העולם הישן בו עסקים וארגונים התנהלו בתוך פרדיגמה של תחרות בה המשאבים מוגבלים ועל כן יש להילחם בכל מי “שנוגס לנו בעוגה”, החליפה הבנה שיש מקום לכולם והניצחון האמיתי הוא ביכולת לזהות מה ואיך נביא את ההצלחה גם לפתחנו.

אז אולי הגיע הזמן שננסח מחדש את האופן בו אנו ניגשים גם למשחקי הילדים בגישה יצירתית יותר? אולי אפשר למצוא דרכים בהן אנחנו לא מנצחים או מפסידים אלא מתרגלים ומנסחים מחדש את חוקי המשחק, מעניקים חשיבות לדרך, לשיטה, לאסטרטגיה או לשיפור ולאו דווקא לתוצאה סופית מסוימת? נקודה למחשבה…