מרגישים טוב
עם כל העדכונים מסביב על נדבקים, חולים ומחלימים, לא יכולנו שלא להקדיש נקודה למחשבה לכך. לאו דווקא התופעות הרפואיות ה'גדולות', אלא גם למצבים רפואיים שגרתיים יותר. לצורך העניין כאב ראש או גרון, אתם יודעים, הדברים הרגילים שמגיחים ומשנים מדי פעם את התוכניות שלנו. אז מה קורה כשאנחנו לא מרגישים טוב?
בזמנים בריאים המצב הגופני יכול להיות 'ברקע' ולא לתפוס את תשומת הלב שלנו, שמופנית לתפקידים ולמטלות היומיום. אך מרגע שחלינו, הגוף פתאום דורש את מלוא תשומת הלב עד שאין לנו ברירה, אלא להימנע מעשיה. ברגעי החולי היותר כואבים וחלשים, נדמה שהקיום שלנו כאילו מצטמצם להוויה הפיזית. המשימות והדאגות הכלליות זזות הצידה בטבעיות ובמקומן אנחנו מכונסים ברגע (הלא נעים) הזה.
כשאנו מגיעים לידי חולי, כל אחד בנקודת הרתיחה שלו, מעניין לבחון איך אנחנו מרגישים כשמרשים לעצמנו להיות עם מה שהגוף מבקש ולנוח ולבטא את הצורך שלנו בטיפול, התכנסות ורוך? ובמה זה שונה מרגעים שבהם אנחנו אמנם במנוחה, אבל מודאגים לגבי כל מה שאמורים לעשות, מתוסכלים וכועסים על שחלינו (הרי היו לנו תוכניות אחרות לגמרי) או בכלל מנסים ב 'כל הכוח' להמשיך ולתפקד כרגיל?
חלק מהחולים במחלות קשות, מתארים את התקופה כמסע שהפגיש אותם עם תובנות גדולות על החיים. אבל, האם אפשר ללמוד גם מדלקת גרון? אם כן, נוכחות היא רק אפשרות אחת. מה עוד אפשר ללמוד? הנה נקודה למחשבה… והתשובות שונות עבור כל אחת ואחד מאתנו. נכון, האפשרות להפיק תובנות או משהו חיובי מחוויה כמו מחלה לא מתאימה לכל רגע. לפעמים צורת המחשבה הזאת יכולה גם להכעיס או להיראות כאילו היא עושה רומנטיזציה לסבל או צובעת בצבעים יפים מחלות או חוויות קשות אחרות, באופן שכאילו מכחיש או משטח את הקושי והנזק שיש בהן. מה גם שאנחנו לא חייבים להיות חולים כדי ללמוד נוכחות או כל דבר אחר… אז אולי פה העניין – אפשר רצוי ללמוד, להתפתח ולצמוח מתוך בריאות ואושר. אבל אם כבר חלינו, נוכל לעצור ולשאול מה אפשר ללמוד מזה? והאם אפשר לראות בכך הזמנה להתפתחות?