על תסכול ואופטימיות
על תסכול ואופטימיות
הימים שעוברים עלינו בהמתנה למשהו טוב – חבילה שהזמנו, חופשה מיוחלת וכו' – אפופים בתחושה מתוקה של ציפייה. משהו בפוטנציאל שממלא את האוויר עשוי להיות קסום אף יותר מהדבר עצמו כשהוא מגיע.
אבל ציפיות יכולות להוביל גם לתחושה הרבה פחות נעימה: תסכול. הוא מציף אותנו כשאנו רוצים, או צריכים דבר-מה, אך אין לנו מה לעשות בנדון: מוצר שאזל מהמלאי ואנו חייבים עכשיו, מזג אוויר שמסרב להתאים לתוכניות שלנו, וירוס שמשתולל בעולם. המכנה המשותף של אירועים כאלה ויתר גורמי התסכול, הוא שהם מחוץ לשליטנו.
לכן קשה כל כך להתנער מהרגש הזה ביחס לרגשות שליליים אחרים. הרי מעצם הגדרתו, תסכול הוא מצב של חוסר אונים – פשוט אין לנו מה לעשות. הוא עובר רק אם הנסיבות שאינן בשליטנו מתיישרות בסופו של דבר עם הצרכים, הרצונות והמטרות שלנו.
אז האם ציפיות הן חרב פיפיות? האם פוטנציאל הוא מלכודת? או שאולי בכל זאת יש דרך להתגבר על הרגש הזה מבלי ליפול לחיי אדישות?
ציפיות כשלעצמן הן דבר נפלא. הבעיות מתחילות לצוץ כשאנו מתייחסים אליהן כאל עתיד ודאי שנתון לשליטתנו המלאה. אבל אנחנו יודעים טוב יותר, העולם לא פועל ככה. יש דברים גדולים מאיתנו, חזקים מאיתנו ושאינם סרים למרותנו. לכן, הנוגדן לתסכול הוא לא אדישות, אלא ענווה; הכרה בכך שהציפיות שלנו הן בגדר פוטנציאל שאולי יתממש, ואולי לא. כשאנו מקבלים בשלום את העובדה ששתי האפשרויות לגיטימיות באופן שווה, אנו משחררים עצמנו מעול השליטה, והתסכול יכול להתפוגג מאליו.
הסטואים של יוון ורומא העתיקות, חבורה שאפשר להכניס לרשימת ה- משפיענים הגדולים של כל הזמנים, אימצו את העיקרון הזה כגישה לחיים: אם אין לך מה לעשות בנוגע לבעיה, אין לך מה לדאוג לגביה. אנחנו אהבנו.
ציפיות ממלאות תפקיד חשוב בחיינו, הן מכניסות בנו תקווה ומניעות אותנו קדימה. אבל אנחנו לא חייבים לקבל גם את הצד ההופכי שלהן. אם הן לא מתגשמות זה לא אומר שאנחנו תקועים במקום, אלא שהפוטנציאל צריך להתממש בדרך אחרת שאולי עוד לא חשבנו עליה. ענווה הופכת אותנו יותר אובייקטיביים ומאפשרת לנו לשאול – האם היום דווקא אפשרויות מרגשות אחרות ממתינות לנו?