פטיש והתובנה

נתקלנו לאחרונה במשפט מעניין שכתב הפסיכולוג החברתי אברהם מאסלו: "אם המכשיר היחיד בידך הוא פטיש, אתה נוטה לנהוג בכל הדברים כאילו הם מסמר".

זהו אחד מאותם משפטי השראה אמיתיים. אלה שגורמים לנו לעצור כדי להגות במשמעותם העמוקה.

בקריאה ראשונה נראה שמאסלו רוצה לומר לנו משהו על העובדה ששימוש בכלי מסוים הוא שיגדיר עבורנו את התוצאה, בבחינת "המדיום הוא המסר". יש לנו פטיש אזי השלב הבלתי נמנע הבא יהיה לדפוק איתו במשהו. לדוג'- כשמישהו מציג עצמו כעורך דין, בנסיבות שלא קשורות למרחב המקצועי שלו, זה אוטומטית מכניס אותו ואת הסביבה לפריזמה המשפטית.

בקריאה שניה נדמה שמאסלו רוצה גם להעביר מסר על המנעד והמגוון של הכלים העומדים לרשותנו כשאנחנו בוחרים את תגובותינו. כאילו רוצה לומר לנו 'להשגת תוצאות שונות, הרחיבו את ארגז הכלים'…

בקריאה נוספת ומעמיקה יותר נדמה שהמסר הכי חזק יושב דווקא בבחירת המילים. אפשר היה לנסח את המשפט אחרת – "מי שבידו פטיש תמיד ידפוק על דברים כאילו הם מסמר" – גרסה דטרמיניסטית וסגורה. אך מאסלו בחוכמתו השאיר גם במקרה זה מרווח בחירה לאדם. הפטיש הוא לא אלא מכשיר שניתן לבחור להחזיק בו או לא, הוא אינו "גזרת גורל" או "נטייה טבעית". הוא מעודד נטייה לנהוג בדרך מסוימת אך לא קובע עבורנו, כלומר הבחירה תמיד בידנו.

המחשבה על המשפט הזה מעוררת כמה שאלות: עד כמה מנעד התגובות שלנו מגוון? האם הבחירה בפטיש נעשית בזהירות המתבקשת? ועד כמה אנחנו אכן בוחרים את התגובות על פני שחזור התנהגויות…? יותר מנקודה אחת למחשבה…