אז למה לי אוטומציה עכשיו?

המהפכה התעשייתית הייתה אמורה להיות הכרטיס שלנו לגן עדן.
לא עוד עבודת כפיים מפרכת ואינסופית, אלא מכונות יעילות שמפנות זמן בשפע. מושג חדש נולד – "שעות הפנאי".
היינו אמורים להיות חופשיים לעשות מה שבא לנו. אם פעם שטיפת כלים דרשה 40 דקות מול הכיור, היום הפעלת מדיח לוקחת 10 דקות.
בחשבון פשוט הפעולה הזו לבדה פינתה לנו חצי שעה ביום.

הגיעה המהפכה הדיגיטלית והייתה אמורה להשלים את המהלך: אוטומציה על סטרואידים. שעות שלמות שהיינו שורפים בסידורים בבנק, בתורים, בקניות ועוד, ירדו לשניות ספורות.
לא יהיה מופרך לומר שבמהלך 100 שנה התפנו לאדם ימים שלמים, אם לא שבועות, בשנה.
אז למה זה תמיד מרגיש שאין לנו זמן? לאן הלכו כל השעות שפינו לנו המכונות והמחשבים?

בחזרה לכלים בכיור. כשהמדיח מסיים "לעבוד", אנחנו חושבים: "איזה כיף, התפנתה לי חצי שעה לעשות מה שבא לי", או שאנו ממשיכים באוטומט למשימת התחזוקה השוטפת הבאה?
אחת ההבטחות של המכונות והדיגיטציה הייתה שהן ייתנו לנו הרבה יותר זמן פנוי.
מה שהן לא הבטיחו, הוא לומר לנו מה לעשות עם כל הזמן הזה. איך למלא את שעות הפנאי נותרה שאלה שעומדת לפתחו של כל אחד מאיתנו.
פעמים רבות כשרוצים לברר מה התשוקה שלנו, נשאלת השאלה: לו היו לנו זמן ומשאבים בלתי מוגבלים, מה היינו עושים?
אבל האם הכרחי שיהיה לנו זמן בלתי מוגבל כדי שנעשה את מה שאנו אוהבים? חצי שעה ביום, או מספר ימים בשנה הם לא נתח זמן ראוי מספיק כדי להשקיע במה שאוהבים?

באווירה החברתית שלהיות עסוק זו עדות להצלחה ויוקרה, זמן פנוי מרגיש כאילו עשית משהו לא נכון.
אולי אם נרשה לעצמנו לחבר מחדש בין שעות הפנאי להבטחה המקורית שלהן, השאלות שלנו ייראו אחרת:
במקום לתהות לאן נעלם הזמן, אולי נחשוב אם אנחנו מסתכלים עליו באמת כפנוי?
וזו נגזרת של שאלה אחרת, בסיסית יותר: אנחנו מבררים עם עצמנו בכלל מה אנחנו אוהבים לעשות? נקודה למחשבה.