על השראה וחמניות

זה די מפליא לראות את החמניות מסתובבות לכיוון השמש, כמו רודפות אחרי האור.
יצא לכם פעם לחשוב מה קורה להן בימים חורפיים וגשומים, כשהשמש מכוסה בעננים, ואי אפשר להסתובב אל אורה? יכול להיות שהחמניות פונות כלפי האדמה? או שהן נובלות וקמלות?
מסתבר שבימים האלה קורה משהו מעניין יותר.

במקום לפנות לשמש הנעלמת, החמניות מחפשות את אנרגיית השמש שהצטברה בהן אחת בשנייה, ופונות זו לזו כדי לשאוב ולחלוק אותה ביניהן.
מייחסים לאיינשטיין את האמירה: התבונן בטבע, ואז תבין דברים טוב יותר.
ובאמת, אם הטבע כזה חכם, למה שלא ניישם את התבונה שלו גם בחיי היום יום שלנו?
מכירים את הימים הקצת יותר מעוננים? שהשמש שבכם פחות זוהרת?
איך מתמודדים איתם?
חלקנו מתכנסים בתוכנו ומתמסרים לתחושות, יש שקוראים לעזרה, ויש את מי שלא ממש יודעים איך מתאוששים ומתקדמים לימים הבאים.
איך זה ירגיש אם במקום להטות את הראש שלנו לכיוון האדמה בימים פחות מוארים, נוכל להתחזק בעזרת האור של אנשים בסביבתנו? ומה זה אומר להתחזק בעזרת אורם של אחרים?
יכול להיות שזה אומר לפנות לאנשים שהסיפור שלהם עורר בנו השראה?
נגיד לדבר עם או לקרוא על מישהו שהצליח בנקודה שמעניינת אותנו?
או שאולי דווקא מתאים לנו יותר להתחזק מהקרובים אלינו?
והאם אנחנו בכלל יודעים (ומעזים) לבקש עזרה?
ואיך אנחנו יכולים להוות אור עבור אחרים? מה אפשר לעשות כדי לפנות לכיוונם של מי שחלשים יותר סביבנו, להושיט להם את האנרגיה שלנו, ולתמוך בהם, ממש כמו החמניות?
אולי שווה שנחפש סביב, מה עוד אפשר ללמוד ליישם בחיים שלנו, מתוך התבוננות סקרנית בטבע?
נקודה למחשבה.