גן העדן הוא מקום של אי שיפוטיות
האם ההישגים שלנו מספיק טובים? האם הבחירות שעשינו מוצלחות? כיצד נכון לפעול בסיטואציות חברתיות? איזה דברים כדאי לאכול ובאיזו מידה? מה זה יעשה לביטחון שלנו? המרדף אחרי הדרך הטובה לחיות את חיינו יכול להתיש. לפעמים נדמה שהיה עדיף להוריד קצת מעל כתפינו את עול החלוקה של נכון/לא נכון, טוב/רע.
יתכן שמסורות רבות ניסו לומר לנו בדיוק את זה.
אחד המיתוסים המכוננים של בריאת האדם הוא סיפור הגירוש מגן עדן, שבקריאה ראשונה נשמע כמו מקרה פשוט של הפרת הוראות: האדם אכל מעץ שנאסר עליו לאכול ממנו. אך לסיפור יש רבדים עמוקים נוספים, אחד מהם נוגע לחשיבות המיוחדת של סוג העץ שממנו אכל האדם – עץ הדעת.
החטא במהותו, אם כן, הוא רכישת כושר הבחנה ושיפוטיות.
אם נסובב רגע את המצלמה לזווית הזאת, חטאם של אדם וחווה נראה פתאום מוזר מאוד. למה להיענש על היכולת להבחין בין טוב ורע? הרי אם רוצים להיות טובים, אנחנו חייבים בהגדרה להבחין בין טוב ורע. היינו מצפים להיפך – לעודד את האדם להבחין בטוב ולבחור בו.
מסקנה אפשרית אחת היא שהבחנה בין טוב ורע היא למעשה העונש ולא רק החטא. שנייה לפני שאכל האדם הוא לא ידע להבחין בין שני המצבים, ואז, להזכירכם, היה בגן עדן. זה אולי מרמז לנו שבמצב אידיאלי האדם נמצא במצב של אי שיפוטיות, אין לו צורך לקבוע עמדה לגבי דברים, אלא הוא חי אותם כפי שהם.
ואילו היכולת לשפוט, סיבכה את חייו. נתנה לו הדעת ובאותה נשימה גם ייסורים. עם ההכרה בטוב ורע, ממילא נכנס אל חייו הצד השלילי שבהם.
אבל אפילו כשדברים חיוביים באופן כללי, שיפוטיות מניחה על כתפינו משא כבד. קל למצוא לזה דוגמאות בחיים: גם אם אנחנו מצליחים מאוד בעיני אחרים, עדיין אנו שיפוטיים כלפי עצמנו; גם אם השתפרנו מאוד בכושר, עדיין אנחנו לא מרוצים כי זה לא מספיק; גם אם החיים באופן כללי מאירים לנו פנים, תמיד אפשר יותר טוב. שיפוטיות היא מצב פנימי שלא נותן לנו מנוח ללא תלות בנסיבות האובייקטיביות.
אם מאמצים את קו המחשבה הזה, פתאום נראה הגיוני שתורות שונות מבקשות לצמצם את השיפוטיות. חלקן מתמקדות באי שיפוטיות כלפי האחר, חלקן כלפי עצמנו ואחרות באופן כללי כלפי הקיום.
אז כשאנו מחפשים את פיסת גן העדן הפרטית שלנו כאן על פני כדור הארץ, אולי כדאי להתבונן בסקרנות מחודשת במחשבות השיפוטיות שלנו, להבחין בהן, במה שהן מעוררות בנו ואז לבדוק אם נוכל לשים עליהן לרגע סימן שאלה?