הקשבה היא סטייט אוף מיינד
הקשבה היא סטייט אוף מיינד
הקשבה נהייתה באז-וורד שמשתרבבת לכל מדריך בכל תחום. לא משנה אתם יועצים, מנהלים, עובדים עם לקוחות, אנשי חינוך, מדריכים, נותני שירות, הורים, חברים – מתישהו לבטח קראתם איפשהו שהקשבה היא אחד המפתחות להצלחה, טיפוח קשרים וכן הלאה. וסביר שבאותו מקום גם קראתם כמה כללי אצבע על הקשבה נכונה.
בדרך כלל זה נראה משהו כמו: "שבו בתנוחה שמחקה את הדובר"; "צרו קשר עין"; "הפגינו שפת גוף אמפתית"; "אל תתפרצו"; "הנהנו מדי פעם" וכן הלאה.
אם תעשו תרגיל – והוא יהיה מאוד לא מנומס – שבו תיישמו את כל הכללים האלה בשיחה כלשהי, מבלי להקשיב ברצינות, תגלו כי האמצעים האלה ממש לא מבטיחים הקשבה. כל מה שהם מספקים זה מראית עין, חזות של אדם מאזין.
ה'אמצעים' האלה הם למעשה תוצר לוואי של האזנה קשובה ולא להיפך. הרעיון הוא לא להראות שאנחנו מקשיבים, אלא פשוט להקשיב.
אז איך כן להאזין בקשב? לא שאלה של מה בכך בעידן הסחות הדעת.
אריך פרום, מחלוצי ההומניזם בפסיכולוגיה, האמין כי הקשבה היא סטייט-אוף-מיינד. להקשיב, מבחינתו, זה להיות מרוקן לפרק זמן מסוים מטרדות ומאינטרסים אישיים, ובמקביל להיות עם מוכנות לשחרר את נקודת המבט שלנו ולאמץ את החוויה של האחר ככל הניתן. הוא טען כי ברגע שמפרידים את הרגש מההבנה, צונחת היכולת שלנו להאזין באמת.
כדי להביא את עצמנו למקום כזה, או קרוב ככל הניתן אליו, אפשר להרגיל את עצמנו לערוך צ'ק ליסט מנטלי קצר לפני שיחות:
• האם קיימת בנו סקרנות אותנטית לגבי הדובר וענייניו?
• האם אנחנו זמינים עכשיו לייצר קשב ממוקד? ואם לא, מתי נהיה זמינים?
• עד כמה דחופה תשומת הלב שלנו לאדם שמולנו, ומה אנחנו מוכנים להקריב כדי לתת לו אותה?
לפעמים זה דורש לסטות לגמרי מסדר היום שלנו ולהושיט יד, ולפעמים זו פעולה פשוטה כמו להניח את הסמארטפון מחוץ להישג יד.
ולגבי הגינונים, כשאנו מקשיבים באמת, סביר להניח שהם יוצאים לנו בטבעיות ואנחנו בכלל לא מודעים לכך, שכן הקשב שלנו נמצא במקום הנכון.