על הקשבה והקשבה אמיתית
על הקשבה והקשבה אמיתית
לאחרונה נתקלנו במשפט: "אומץ הוא מה שנחוץ כדי לעמוד ולדבר. זה גם מה שנחוץ כדי לשבת ולהקשיב". (מיוחס לוינסטון צ'רצ'יל)
חשבנו שראוי להתעמק במשפט הזה, כי הוא מציג נקודת מבט מעניינת על הקשבה.
לדבר מול קהל זה אולי הפחד הנפוץ ביותר בעולם, ולכן ברור לכולנו למה צריך אומץ כדי לדבר.
אבל למה צריך אומץ כדי להקשיב?
מה יש בהקשבה אמיתית שמעורר אצלנו פחד עליו אנחנו מנסים להתגבר באמצעות השמעה?
הרהור וחקירה קצרה בנושא מגלה שכשאנחנו מדברים זה נותן לנו הזדמנות להרגיש מוערכים, מובנים, מעניינים, חזקים, בעלי דעה, אהודים ועוד… ובקיצור זה מאפשר לנו להיראות, להיות נוכחים ואקטיביים.
הקשבה לעומת זאת נתפסת כפעולה פאסיבית, שלכאורה לא מזמנת את אותה מידה של הערכה סביבתית.
מכאן שלהקשיב באמת, מבלי לחכות להזדמנות שלנו להשמיע, מבלי לחשוב במקביל על תגובות הולמות, או סיפורים דומים, מבלי לשפוט, לבקר או להעריך את הנאמר עשויה לגרום לנו להרגיש חסרי משמעות.
ואולי בדיוק לזה התכוון צ'רצ'יל – צריך אומץ לא מבוטל כדי להיות מוכנים לשים בצד את האגו והצורך הטבעי שלנו בתשומת לב ואהדה כדי להקשיב באמת.
להיות מוכנים לוותר על כוח ההשפעה המצוי בידי הדובר ולהסכים "להסתכן" בלהישאר בצל.
אנחנו יודעים כמה הקשבה אמיתית היא מיומנות חיונית לתקשורת טובה עם סביבתנו ועדיין רובנו מתקשים בה מאוד. אולי לחשוב עליה במושגים של אומץ יסייע לנו לרצות לאמץ אותה יותר?
אולי לשאול את עצמנו בסיטואציה מקצועית חברתית או אישית – האם יש לי את האומץ לקיים שיחה ורק להקשיב מבלי לענות, יעודד אותנו להשתדל יותר? נקודה למחשבה…