שגרה כאן ועכשיו

באותה נשימה, לא סתם יצאו לה מוניטין של משביתת שמחות. במצב "שגרתי" רוב סדר היום שלנו זהה, יום אחרי יום במשך שבועות ואפילו חודשים. מתישהו זה נהיה משעמם, מתיש, שוחק ומדכא. מצד אחד יש מעין חוויית כלא בשגרה, שחלקנו מחפשים לברוח ממנה, על מנת שנרגיש "חיים", ופחות נשאבים לאיזה טייס אוטומטי של פעולות. ומצד שני, יש משהו מאוד מרגיע בידיעה שיש לנו סדר יום מסוים, בחסותו ברור לנו מהם הכוחות הפועלים – מאיפה אנחנו הולכים ולאן מגיעים.

יש בכולנו משהו שרוצה לפרוץ את גבולות הכאן ועכשיו, אבל גם מעדיף את המוכר.

באיזה צד אתם – מהמבכרים שגרה ומקדשים אותה, או שאתם רק מחכים להזדמנות להימלט ממנה?

אולי יש משהו באמצע? יכול להיות שכדאי שנשאל מהי שגרה עבורנו.

האם כל רגע שחוזר על עצמו באופן קבוע וידוע מראש הוא שגרה? ללכת לעבודה? לאכול?

מה ההבדל בין שגרה לבין "שבירת שגרה"?

היציאה לחופשה הנכספת שציפינו לה חודשים, באמת משפיעה עלינו לאורך זמן?

אנחנו ממשיכים לפעול גם כשהמנגנון של יום רודף יום שוחק אותנו, אבל איך מתגברים על שחיקה ו"נטענים"? אולי יש משמעות לכוונה מאחורי הפעולות והמעשים שמרכיבים את ה"שגרה" שלנו?

הרי גם אם נקפוץ לנהר היום ומחר – הוא לא יהיה אותו הנהר. וגם אנחנו לא נרגיש אותו הדבר בדיוק באותה השעה ביום אחר. ואולי גם אם הטמפרטורה של המים תשתנה, ונתמקד במחשבות על עבר ועתיד, לא נחוש את מגע מי הנהר ברגע הזה ממש, גם כשנהיה עמוק בתוכם?

מחקרים מראים שכשאנחנו לא מרוכזים באקט האכילה, אנחנו אפילו לא שמים לב למנגנוני השובע שלנו.

ויותר מזה – כשאנחנו מנסים להיות יותר "מולטי טאסקרים" אנחנו חוטאים לכל דבר שאנחנו עושים, כי אנחנו לא ברגע עצמו.

ובואו ניקח את זה לשאלה גדולה יותר: האם אנחנו בכלל יודעים להיות ברגע?

באמת לשהות ברגע, בלי להתמקד במחשבות (והתראות) אחרות? מה אם נתבונן באותם הרגעים ה"חזרתיים", בעיניים חדשות, ונתעכב עליהם בכל יום ורגע מחדש?

ואולי נשים לב לחיבוק שאנחנו נותנים לילדים שלנו בדרך לגן? או שאולי ננסה להפיק את המקסימום מהרגע עצמו, בכל מיני מיקרו-רגעים "רגילים" ביום יום שלנו?

יכול להיות שנגלה שכל רגע בשגרה הוא בעצם חדש? נקודה למחשבה.