על אמנות וילדות 

יש ציטוט שמיוחס לפיקאסו: “כל ילד הוא אמן. הבעיה היא להישאר אמן כאשר הוא גדל”.
סביר להניח שפיקאסו לא האמין שאמנות לא מצריכה ידע, ניסיון ומיומנות שצוברים לאורך השנים,
ושמהבחינה הזו גיל דווקא מהווה יתרון יחסי בתהליך היצירה.
הוא עצמו למד מאביו שהיה צייר ומרצה באקדמיה את רזי האמנות המודרנית.
ובכל זאת פיקאסו טוען שכולנו התחלנו אמנים, אבל לא כולנו נשארנו כאלו בבגרותנו.

אז מה היה לנו בילדותנו שאיבדנו לאורך השנים?
נתחיל מההתחלה: ילדים מגיעים לעולם בלי מערכת הפעלה פנימית שמגדירה להם את המציאות.
מבחינה זו בראייה ילדית – ה-כ-ו-ל אפשרי – אין פחדים וגבולות, אמונות מגבילות, מותר ואסור, או התניות חברתיות. במקום הזה אמנות אמיתית יכולה לפרוח בקלות,
ולהיות משוחררת, כנה, פתוחה ואפילו שוברת מוסכמות. כי הרי לא מכירים עדיין את הכוחות הפועלים והגבולות לא נראים או מורגשים.

מכאן, שברור מאליו מה קורה לנו במרוצת השנים,
כל הכבלים שכילדים אנחנו עוד לא מכירים, נכנסים לתמונה וממסגרים לנו את המציאות באופן שמדכא את היצירתיות הבסיסית והטבעית ביותר.
אנחנו חושבים המון מחשבות על איך הדברים שאנחנו יוצרים יתקבלו, ולפעמים בתהליך שקילת הרעיונות בראש, אנחנו מוותרים, וגונזים הרבה יצירות מופת שלעולם לא יראו אור.
אבל זה לא מצב הכרחי, פיקאסו מבין שזה אתגר להישאר אמן, או כפי שהגדיר זאת – “בעיה”, אבל לא מצב בלתי אפשרי, ושעל בעיות צריך לחשוב במושגים של למצוא פתרונות, במקום כעל מכשולים.
אם כך, האתגר הוא להצליח לראות את המציאות בעיניים חדשות, נקיות משיפוט ומשוחררות מביקורת.

מבחינה זו, מעניין לשאול את עצמנו מה מעניין ומסקרן אותנו, הרבה פעמים אלה גילויים חדשים ומפילי אסימונים.
אולי שווה שמדי פעם כשאנחנו מנסים לכתוב, לצייר, להמחיז, או אפילו להרכיב מנה חדשה או משפט- נשים לב האם אנחנו מעזים לחשוב קצת כמו ילדים.
מתי בפעם האחרונה בחרנו לאתגר תפיסה מקובלת? מתי ניסינו לראות משהו מזווית אחרת וחדשה?
אולי אם נשאל את האמן שבתוכנו מספיק פעמים את השאלות האלה, נעודד את היצירה הפנימית שלנו וניצור משהו חדש?
נקודה למחשבה.